פסק-דין בתיק ת"א 57757-08

מבוא

1.         עסקינן בתביעה לפיצויים על סך - 89,000 ש"ח בגין כליאת שווא שאונתה לתובע לטענתו בעת ששהה בישראל לאחר שהסתנן לישראל דרך גבול מצרים.

2.         התובע הסתנן לישראל ונעצר על ידי צה"ל במרץ 2008. הוא הובא למשטרת ההגירה ושוחרר ביום 16.3.08 בתנאים וביניהם כי עליו להתייצב אחת לשבועיים במשטרת ההגירה בחולון. שחרורו של התובע נעשה בשל טענתו כי בדעתו לפנות לאו"ם לשם קבלת הכרה כפליט המחפש מקלט מדיני.

3.         ביום 11.8.08 נערך לתובע ראיון ע"י נציג נציבות האו"ם לפליטים והוא קיבל לידיו מכתב חסות (או "כתב הגנה") לפיו בקשתו להכרה כמחפש מקלט מדיני נבדקת. מכוח אותו מכתב, ועד להחלטה סופית בעניינו, רשאי היה התובע לשהות במדינה ואף לעבוד בה בכפוף לתנאים שנקבעו בעת שחרורו על ידי משטרת ההגירה.

4.         ביום 14.9.08 נעצר התובע על ידי משטרת ההגירה והובא לבית הדין לביקורת משמורת (להלן: "בית הדין"). אין חולק כי התובע לא התייצב במשטרת ההגירה ולו פעם אחת מאז כניסתו לישראל ועד למעצרו זה.

5.         בדיון שהתקיים בבית הדין, בפני הדיין  אלעד אזר ביום 18.9.08,  טען התובע כי לא הבין את תנאי שחרורו שכן באותה העת לא הבין אנגלית ועל כן לא התייצב במשטרת ההגירה כפי שהורו לו. בהחלטתו ציין הדיין כי השתכנע ששהייתו הבלתי חוקית של התובע יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב אך יחד עם זאת ובטרם ישקול שחרורו הוא מבקש מאת נציבות האו"ם לפליטים להודיע מהו הסטאטוס של התיק שנפתח בעניינו של התובע. בהמשך אישר את צו המשמורת בלא שינוי.

6.         אין חולק שהתובע לא ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

7.         ביום 9.11.08, ובטרם חלפו 60 הימים על פי החוק, הובא התובע בפני דיין בית הדין עו"ד דן ליברטי לדיון חוזר.  במועד אותו הדיון טרם ניתנה החלטת נציבות האו"ם לפליטים בעניינו של התובע. הדיין ליברטי לא מצא לשנות את החלטת בית הדין הקודמת ועל כן חזר ואישר את צו המשמורת ללא שינויים.

8.         על החלטת בית הדין מיום 9.11.08 הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי וזה נדון ביום 7.12.08. כב' השופטת רונן מציינת בפסק דינה כי למעשה אין בעצם מחלוקת שניתן לשחרר את התובע ממעצר בתנאים שיוכל לעמוד בהם כשעיקר בעייתו של התובע הייתה דרישת ההפקדה הכספית. בסופו של יום קבעה כב' השופטת רונן כי התובע ישוחרר בתנאי שיפקיד ערבות צד ג' להבטחת התייצבותו לגירוש, ככל שכך יוחלט בסופו של דבר, וזאת על סך 1,500 ש"ח.

9.         לאחר פסק הדין שוחרר התובע ממעצרו. תביעתו שבפניי מתייחסת ל - 85 ימי מעצר שלטענתו היו ללא כל הצדקה.

10.        בין לבין ולאחר  הגשת התביעה ניתנה החלטת נציבות האו"ם לפליטים בעניינו של התובע ולפיה אין התובע זכאי לקבל מקלט מדיני וכי הוא יכול לשוב לארץ מולדתו. התובע ערער על החלטה זו.

            ב"כ המדינה ראתה להתייחס לשאלת מהימנות טענות התובע באשר לארף המקור שלו ולא ראיתי צורך בכך לאור החלטת האו"ם כי אין סכנה לשובו למולדת הנטענת על ידו - חוף השנהב.

11.        התובע טען למן היום הראשון כי הוא נתין של חוף השנהב וכי עזב את חוף השנהב עוד בשנת 2004 וכי עד להגיעו ארצה, דרך גבול מצרים, עבר ושהה במדינות כמו מאלי, ניג'אר, גינאה, לוב ועוד. לטענתו עזב את חוף השנהב בשל מלחמה שהתרחשה שם ואשר בה נהרג אביו.

טענות התובע

12.        לטענת התובע לא הבין את הדיון שנערך עם כניסתו לארץ שכן לא הבין את השפה האנגלית באותו מועד. מכאן שלא הבין כי שחרורו מותנה בהתייצבותו במשטרת ההגירה אחת לשבועיים.

13.        ב"כ התובע טוען כי מעצרו של התובע למן היום הראשון ב - 14.9.08 ועד לשחרורו ביום 7.12.08 היה שלא כדין. לטעמו משאחז התובע במכתב החסות הייתה שהייתו בארץ כדין ולא היה מקום למעצרו. כליאתו הייתה שלילת חירותו שלא כדין, שלילה שממלאת אחר התנאים שבסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

14.        לטענת ב"כ התובע טעה בית הדין לביקורת משמורת בכך שלא שחרר אותו לאלתר לאחר שהסיק כי אי התייצבותו במשטרת ההגירה בטעות שבתום לב יסודה. יתרה מכך לטענתו אי ההתייצבות לא היוותה עילת מעצר והיא נולדה בדיעבד. מכאן שעל בית הדין היה לשחררו אף אם ביקש לדעת את מצב מעמדו בעיני נציבות האו"ם לפליטים.

15.        לחילופין החזקתו של התובע במעצר כל אותה התקופה אינה מידתית. אין לקבל את טענת המדינה כי הימשכות ההליכים בבית הדין כמו גם בבית המשפט אינה בידה, שכן  לטעמו של ב"כ המערער היה על המדינה למנוע את הסחבת הפרוצדוראלית הזו ומכאן שמתקיימים גם יסודות עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין.

16.        כך גם בנסיבות אלו יש למצוא את המדינה מפרה חובה חקוקה - את סעיף 5 וסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.